אגד והחיילים
"כחייל מילואים בתותחנים, הייתי אמור להגיע לצאלים.החיול נעשה ביום ראשון והנסיעה מהצפון הרחוק עברה חלק, ללא בעיות מיוחדות, עד שהגעתי לתחנה מרכזית באר-שבע. תחנה זו, שהרושם הראשוני ממנה הוא שלא התחדשה באלף שנים האחרונות, היתה עמוסה לא רק באזרחים מן השורה אלה גם במאות חיילים.
הצפיפות בתחנה המרכזית של באר-שבע הזכירה תחנות הסעה המצויות בהודו. אנשים נתקלו זה בזה, לא היה ניתן לראות ממטר והמהומה היתה גדולה.
המהומה אף החריפה עם התקרב אוטובוס, זה או אחר, לתחנה. אנשים דחפו, נדחפו, צעקו, משכו, הכניסו מרפקים ובכלל נקטו בכל פעולה אפשרית בכדי לעלות על האוטובוס המיוחל.
חשבתי שראיתי הכל.
טעיתי.
האוטובוס היוצא לצאלים הגיע. מאות החיילים ומעט המילואימניקים נדחפו ונדחסו לפתח דלת האוטובוס. מעט החיילים שהכניסו את ציודם לתא המטען הצליחו לגדוש אותו בתיקים ושוב לא היה לאן לדחוס את הציוד האישי והם נאלצו להיכנס לחצי המעגל הדחוס כשתיקם על גבם.
אי אפשר לתאר את הדחיסות הזו במילים. כמה חיילות שהצליחו לעלות תיארו את הטירוף הזה במילים "אונס קבוצתי".
זה לא היה רחוק מתיאור זה.
מכיוון שהאוטובוס עזב את התחנה כאשר מספר הנוסעים הגיע לסביבות 150, פיספסתי שלושה אוטובוסים בשיטה הזו וכך ביליתי שלוש וחצי שעות בתחנה בבאר שבע. שלוש וחצי שעות מיותרות, מיוזעות וכואבות.
עושה רושם שאגד לא רואה לנכון להשקיע בחיילי צה"ל. בשביל מה? הרי הם לא משלמים כרטיס. לראייה, כל רבע שעה יוצא אוטובוס מאותה תחנה, הפעם לאופקים. כל רבע שעה!
האוטובוס לצאלים יוצא מדי שעה, במקרה הטוב.
משיחה עם חיילים התברר כי המחזה הנ"ל זהה לחלוטין בכל יום ראשון. זה לא היה מקרה מיוחד. "
נוסף לפני שנתיים ו - 612 ימים ונקרא 2430 פעמים.
אנא דרג/י:
